האם המוסר אובייקטיבי?

כשאומרים שעינוי ילד לשם הנאה הוא מעשה רע, האם מדווחים על עובדה שהייתה נכונה גם אילו כל בני האדם היו סבורים אחרת, כמו שהמים מורכבים ממימן וחמצן, או רק מביעים יחס, כמו מי שאומר שהוא סולד מדגים? הרודוטוס סיפר על דריווש ששאל יוונים מה ייקח לשכנעם לאכול את גופות אבותיהם, ושאל את בני הקאלאטים מה ייקח לשכנעם לשרוף את גופות אבותיהם, ושני הצדדים נחרדו, סיפור שנעשה תעודת הזהות של הרלטיביזם. דייוויד יום הצביע ב-1739 על המעבר החשאי שעושים כותבים מתיאור של מה שיש לקביעה של מה שראוי, וטען שהמוסר נולד מרגש ולא מהיסק. ג'ורג' אדוארד מור הוסיף ב-1903 את שאלת הפתיחות: על כל הצעה לזהות את הטוב עם תכונה טבעית, למשל עם מה שמקדם הישרדות או עם מה שמרבה הנאה, אפשר עדיין לשאול בלי אבסורד אם הדבר הזה באמת טוב. אלפרד אייר הרחיק ב-1936 וטען שמשפט מוסרי אינו אומר דבר שניתן לבדוק אלא מבטא רגש בלבד. ג'.ל. מאקי ניסח ב-1977 את תורת הטעות: המשפטים המוסריים אכן מתיימרים לתאר עובדות אובייקטיביות, אבל עובדות כאלה אינן קיימות, שכן ערך שמחייב כל מי שנתקל בו לפעול יהיה יצור מוזר שאין דומה לו ביקום, וכדי לתפוס אותו יידרש לנו חוש מיוחד שאין לו זכר. המחיר של כל תשובה מורגש מיד: מי שמוותר על אובייקטיביות מתקשה להסביר במה בדיוק טעו הנאשמים בנירנברג ולא רק במה הם שונים מאיתנו, ומי שמחזיק בה נדרש לומר היכן בעולם נמצאות העובדות הללו. ברקע ניצבת שאלתו של סוקרטס לאותיפרון: האם המעשה קדוש משום שהאלים אוהבים אותו, או שהם אוהבים אותו משום שהוא קדוש, ושתי הקרניים אינן נוחות.

הריאליסטים טוענים שהמחלוקת המוסרית קטנה ממה שהיא נראית: רוב הוויכוחים בין תרבויות נובעים מאי הסכמה על עובדות לא מוסריות, או על מי בכלל נספר בחשבון, ולא על העיקרון עצמו, וכשמנטרלים אותם נשארת הסכמה רחבה. יש שיפוטים, למשל שרצח עם הוא רע, שאנו בטוחים בהם לא פחות מכל דבר שאנו רואים בעיניים; ואם ההצדקה לזנוח אותם היא שאין להם מגע סיבתי עם העולם, הרי אותה טענה עצמה מפילה גם את המתמטיקה וגם את הכללים שמחייבים אותנו לחשוב לפי ראיות, וזאת מחיקה שאיש אינו מוכן לשלם עליה. יתר על כן, ביטול העבדות נראה כמו גילוי של טעות ולא כמו חילופי אופנה, ואת השינוי הזה קשה לתאר בלי המילה התקדמות. הריאליזם החזק של דייוויד אנוך מ-2011 והריאליזם הטבעני של אסכולת קורנל הם שתי דרכים לפרוט את הדברים לפרוטות. הצד האנטי ריאליסטי משיב בטיעון הערעור האבולוציוני, שניסחה שרון סטריט ב-2006: הנטיות המוסריות שלנו מוסברות היטב בלחצי ברירה טבעית שקידמו שיתוף פעולה, ואם כך אין סיבה להניח שהן מכוונות אל אמת בלתי תלויה בנו; ומאקי מוסיף שעובדה שמניעה אדם לפעול בעצם היותה ידועה אינה דומה לשום עובדה אחרת שאנו מכירים. האקספרסיביזם של ימינו כבר אינו טוען שדיבור מוסרי הוא צעקה: הקוואזי ריאליזם של סיימון בלקברן והאקספרסיביזם הנורמטיבי של אלן גיבארד מבקשים להסביר כיצד אפשר לומר בצדק שמשפט מוסרי נכון בלי להניח עובדות מוסריות בעולם, ואילו הקונסטרוקטיביזם של כריסטין קורסגור ותומאס סקנלון מבסס אובייקטיביות על מה שתבונה מעשית מחייבת. סקר עמדות בקרב פילוסופים מקצועיים משנת 2020 מצא רוב יחסי לריאליזם המוסרי, ורחוק מאוד מהסכמה.