מהם החיים הטובים?

השאלה נשמעת רכה עד שמנסים לנסח אותה בדיוק. היא אינה שואלת מה גורם לי הנאה ברגע זה, אלא לפי איזו אמת מידה חיים שלמים הלכו טוב או הלכו רע, ומי בכלל מוסמך לקבוע זאת. אריסטו פותח את האתיקה מהדורת ניקומאכוס בטענה שיש תכלית אחת שאנחנו רוצים תמיד לשמה ולעולם לא בשביל דבר אחר, והוא קורא לה אאודימוניה: לא מצב רוח אלא פעילות של הנפש הרציונלית לפי המידה הטובה, לאורך חיים שלמים. מכאן שלושה דברים מטרידים. ראשית, אי אפשר לשפוט חיים באמצע, ואריסטו מודה שאסונות שפקדו את פריאמוס בזקנתו פוגעים בחיים שכבר נחיו. שנית, האאודימוניה תלויה גם במזל חיצוני, בבריאות, בחברים, בעיר שנולדת בה. שלישית, אריסטו סבר ברצינות גמורה שעבדים, נשים ובעלי מלאכה אינם יכולים להגיע אליה, וזה לא היה שיבוש שולי אלא נגזרת של המבנה. אפיקורוס השיב תשובה אחרת לגמרי: הטוב הוא הנאה, אבל הנאה שפירושה היעדר כאב וטרדה, לא מותרות. ג'ון סטיוארט מיל ניסה להציל את ההנאתנות בהבחנה בין הנאות גבוהות לנמוכות, וכתב שמוטב להיות סוקרטס לא מסופק מאשר שוטה מסופק. ב-1974 חידד רוברט נוזיק את העניין בניסוי מחשבתי אחד: מכונת חוויות שתזרים לכם, מחוברים למיטה, כל חוויה שתבחרו, ואתם לא תדעו שאתם מחוברים. כמעט כולם מסרבים להתחבר, והסירוב מעיד שאנחנו רוצים לעשות דברים ולהיות מישהו, לא רק לחוות. מכאן שלוש משפחות של תשובות שהפילוסופיה בת זמננו עדיין מסתובבת ביניהן: הנאה, סיפוק של רצונות, ורשימה אובייקטיבית של דברים שטובים לאדם בין אם הוא חפץ בהם ובין אם לא. והקושי אינו רק בבחירה ביניהן. כל תשובה משלמת כאן אחד משני מחירים: או שהיא כללית עד כדי כך שאינה אומרת דבר, כמו האמירה שחיים טובים הם חיים שאדם מרוצה מהם, או שהיא מפורטת דיה כדי לומר לאנשים ממשיים שהם חיים לא נכון.

הצד הסובייקטיבי טוען את הטענה החזקה ביותר בשם הצניעות. הסמכות היחידה על השאלה אם חיי הולכים טוב היא מי שחי אותם. כל רשימה אובייקטיבית היא בסופו של דבר ההעדפות של מי שכתב אותה, מולבשות בלשון של הכרח, והראיה היא שהרשימות ההיסטוריות מעדיפות בעקביות מפליאה את העיסוקים של מחבריהן, את הפנאי, את העיון, את הפוליטיקה של גברים בני מעמד. מי שקובע לאדם אחר שחייו כושלים בעודו מרוצה מהם לא גילה אמת אלא נטל לעצמו סמכות. הצד האובייקטיבי משיב שהמחיר של הצניעות הזאת הוא שהמושג מאבד את היכולת לעשות את העבודה שלשמה הוא קיים. אדם שכל חבריו מתעבים אותו בסתר ומעמידים פנים במשך ארבעים שנה מנהל חיים שהולכים רע, גם אם מבפנים הם זהים לחלוטין לחיים של אדם שנאהב באמת. אם התיאוריה אינה יכולה לומר זאת, היא אינה תיאוריה של רווחה אלא תיאוריה של תחושה. אותו דבר בדיוק לגבי המכור שהעדפתו מסופקת, ולגבי מי שרצונו העמוק ביותר הוא לספור עלי דשא בשלמות. שימו לב שההדרה האריסטוטלית משמשת את שני הצדדים: לסובייקטיביסט היא ההוכחה שרשימות אובייקטיביות משרתות תמיד את הכותב, ולאובייקטיביסט היא הוכחה הפוכה, שהרי כולנו יודעים היום שאריסטו טעה בזה, ולומר שמישהו טעה אפשר רק אם יש כאן משהו לטעות בו. הוויכוח עצמו זז בינתיים משני הקצוות. גישת היכולות של אמרטיה סן ומרתה נוסבאום מנסה להחזיק רשימה אובייקטיבית של יכולות מרכזיות ובכל זאת להשאיר לאדם את הבחירה אם לממש אותן, כלומר לומר משהו מחייב על התנאים בלי לומר לאיש איך לחיות. במקביל מודד מחקר האושר האמפירי שביעות רצון מדווחת, ומגלה שהיא נעה אחרת לגמרי מכל אחת מן התיאוריות הפילוסופיות. השאלה הפתוחה כיום היא פחות איזו תשובה נכונה ויותר אם רווחה היא בכלל דבר אחד, או שם משותף לכמה דברים שונים שנדחסו יחד.