האם יש רצון חופשי?

השאלה אינה אם אנחנו בוחרים. ברור שאנחנו בוחרים, שוקלים, מתלבטים ומתחרטים. השאלה היא אם הבחירה תלויה בנו במובן שמצדיק שבח וגנאי, ענישה וחרטה. פייר-סימון לפלס ניסח את האיום בבהירות ב-1814: דמיינו תבונה שיודעת בכל רגע את מיקומן ומהירותן של כל החלקיקים ואת כל הכוחות הפועלים עליהם. אם חוקי הטבע קובעים, תבונה כזאת תחשב מן הנתונים של אתמול גם את העתיד וגם את העבר, ומכאן שההחלטה שקיבלתם הבוקר על הקפה נקבעה זמן רב לפני שנולדתם. שפינוזה כתב דבר דומה בחריפות: אבן שנזרקה באוויר, לו הייתה בעלת תודעה, הייתה בטוחה שהיא עפה מרצונה החופשי. פיטר ואן אינוואגן הידק זאת ב-1983 לטיעון התוצאה: אם הדטרמיניזם נכון, מעשיי נובעים מחוקי הטבע ומן העבר הרחוק, ואיש מאיתנו אינו שולט בחוקי הטבע ולא בעבר הרחוק, ולכן איני שולט במעשיי. אי הקביעות הקוונטית אינה מצילה בקלות, משום שאם ההחלטה תלויה באירוע אקראי בנוירון, האקראיות אינה שליטה אלא היעדרה, וזו בעיית המזל. ב-1983 הוסיף בנג'מין ליבט צד ניסיוני, כשמדד פוטנציאל מוכנות במוח כשליש שנייה לפני הרגע שבו דיווחו הנבדקים על החלטה מודעת להזיז את היד. הפרשנות שנויה במחלוקת חריפה, ומחקרים מאוחרים מפרשים את אותו אות כרעש מצטבר ולא כהחלטה מוקדמת. מה שהופך את השאלה לקשה במיוחד הוא שכל אחת משתי האפשרויות מאיימת על החופש מכיוון אחר: אם הכול נקבע מראש איני מחליט, ואם משהו אינו נקבע כלל, ההחלטה קורית לי במקום להיעשות על ידי. מעבר למעבדה, השאלה נוגעת ישירות לבית המשפט: אם אדם לא היה יכול לעשות אחרת, מה בדיוק אנחנו עושים כשאנו שופטים אותו.

התאימותן במיטבו טוען שהחיפוש אחר בחירה בלתי נגרמת הוא חיפוש אחר דבר שאיננו רוצים. חופש אינו היעדר סיבות אלא הסיבות הנכונות: אני חופשי כשאני פועל מתוך רצונותיי שלי, כשאני מסוגל להיענות לנימוקים ולשנות דעה לנוכח מידע, וכשאיש אינו כופה עליי ואיני נשלט בכפייתיות או בהזיה. בחירה שאינה נובעת מאופיי אינה שלי יותר, אלא פחות. הארי פרנקפורט חיזק זאת ב-1969 בניסוי מחשבה: נניח שמדען השתיל במוחך התקן שיתערב רק אם תתחיל לבחור אחרת, ואתה בוחר מעצמך בדיוק את מה שרצית, כך שלא עמדה לפניך אפשרות חלופית ובכל זאת המעשה הוא שלך ואתה אחראי לו. פיטר סטרוסון הוסיף ב-1962 שהאחריות אינה נשענת על מטפיזיקה אלא על יחסי אנוש ועל רגשות התגובה, על כעס, הכרת תודה וטינה, שאין דרך לזנוח בלי לזנוח את החיים המשותפים. הצד שכנגד משיב בטיעוני מניפולציה: דרק פריבום מציג רצף מקרים שבו אדם מתוכנת בידי מדענים לרצות בדיוק את מה שהוא רוצה, והוא עומד בכל תנאי התאימותן, ואיננו נוטים לראות בו אחראי. אם כך, שואל פריבום, מה מבדיל אותו מאדם שתוכנת בידי הגנטיקה והנסיבות, פרט לכך שאין מאחוריו מתכנת. מסקנתו היא שענישה מתוך גמול בסיסי אינה מוצדקת, ושיש להחליפה במודל של הגנה ושיקום. הליברטריאנים כמו רוברט קיין הולכים לכיוון ההפוך ומאתרים את החופש דווקא ברגעי הקרע, שבהם התוצאה אינה קבועה מראש ובהם אנו מעצבים את עצמנו. סקרים בקרב פילוסופים מקצועיים מראים רוב לתאימותנות, אך רוב שאינו מתקרב להכרעה, ומחקרי אינטואיציות בקרב אנשים שאינם פילוסופים מניבים תשובות סותרות בהתאם לניסוח, והלחץ החדש מגיע מן המוח, מן הענישה ומשאלת האחריות של מערכות אוטומטיות.