האם האמת תלויה בתרבות?

לפני שמתווכחים כדאי להפריד שתי טענות שנשמעות דומות. הראשונה היא עובדתית ואיש אינו חולק עליה: בני אדם בתרבויות שונות מאמינים דברים שונים ומחזיקים בנורמות מנוגדות. השנייה היא פילוסופית וקשה בהרבה: אין עובדה שמכריעה מעבר למסגרות, וכל אמירה נכונה רק ביחס למערכת האמות מידה שממנה נאמרה. הרודוטוס סיפר על דריווש ששאל יוונים כמה כסף ידרשו כדי לאכול את גופות אביהם, והם נחרדו, ואז שאל בני שבט שנהגו לאכול את מתיהם כמה יידרש כדי לשרוף אותם, והם נחרדו לא פחות. פרוטגורס ניסח את הסיסמה, האדם הוא מידת כל הדברים, ואפלטון השיב לו בתיאיטטוס בטיעון ההיפוך: אם כל דעה נכונה למי שמחזיק בה, הרי שגם דעתם של רוב בני האדם, ולפיה פרוטגורס טועה, נכונה, ופרוטגורס הפריך את עצמו. הטיעון הזה מלווה את הרלטיביזם מאז ועד היום, ומחייב כל גרסה חדשה שלו למצוא דרך לנסח את עצמה בלי ליפול בו. בעת החדשה הגיעה הטענה מכיוון אחר לגמרי, מן האנתרופולוגיה. פרנץ בואס וממשיכיו התנגדו לדירוג התרבויות בסולם התקדמות, ורות בנדיקט טענה ב-1934 שכל תרבות היא תצורה שלמה שיש להבין מבפנים. קליפורד גירץ הוסיף שתפקיד החוקר אינו לחשוף חוקים אלא לספק תיאור גדוש שמפענח מה נחשב לקריצה ומה לעווית. ההשערה של ספיר וורף הרחיבה זאת ללשון וטענה שהמבנה הדקדוקי מכתיב אילו הבחנות בכלל אפשר לחשוב, וקון הרחיב את אותו קו לגבולות שבין תיאוריות מדעיות שאין מילון משותף לתרגם ביניהן. וכשמגיעים למקרים הקשים, המתה של תינוקות, איסור לימוד על נשים, קורבן אדם, מתברר שהשאלה אינה תרגיל אקדמי: היא קובעת אם יש לנו זכות לומר שמנהג של אחרים אינו רק שונה משלנו אלא פשוט אינו בסדר.

הרלטיביסט במיטבו אינו טוען שהכול מותר. טענתו היא שכל הצדקה נעשית מתוך מערכת אמות מידה, שאין נקודת מבט חסרת מערכת, ושכל ניסיון להצביע על קריטריון אוניברסלי מבריח לתוכו את הקריטריונים של מסורת אחת מסוימת. הוא מזכיר שהאוניברסליזם המערבי הופיע היסטורית יחד עם הקולוניאליזם, ולא במקרה, ומצביע על מקרים של מחלוקת ללא אשם, כמו ויכוח על טעם או על הומור, שבהם נראה שאיש מן הצדדים אינו טועה. הוא מוסיף שהאשמה הרווחת נגדו מוגזמת, שכן אפשר לגנות אכזריות מתוך המסורת שלנו בלי להתיימר לדבר מנקודת מבט של אלוהים. הצד שכנגד משיב בשלושה מהלכים. ראשית, טיעון ההיפוך עדיין נושך: מי שאומר שכל אמת יחסית אומר זאת כאמירה שאינה יחסית, ואם היא כן יחסית איש אינו מחויב לה. שנית, החומר האנתרופולוגי מוכיח פחות משנדמה, שכן הבדל בנוהג אינו הבדל בערך: שני הצדדים בסיפורו של הרודוטוס חלקו את אותה מחויבות עצמה לכבד את הוריהם המתים, והסיקו ממנה מנהגים הפוכים מפני שנחלקו בשאלה עובדתית, מה עולה בגורל הגוף לאחר המוות. שלישית, מחלוקת אינה ראיה להיעדר עובדה, שהרי בני אדם חלקו זה על זה גם בשאלת צורתו של כדור הארץ ובשאלה מה מפיץ מחלות, ואיש אינו מסיק מכך שלשאלות האלה אין תשובה. הקושי החזק ביותר נוגע לקידמה מוסרית: אם אמות המידה פנימיות לתרבות, ביטול העבדות לא היה שיפור אלא רק חילופי תקנים, מסקנה שרוב הרלטיביסטים אינם מוכנים לקבל וטורחים לחמוק ממנה. הדיון היום נוטש את הרלטיביזם הגורף ועובר לגרסאות מקומיות, על טעם, על נורמות של הצדקה או על מסגרות מוסר, ולניתוחים בפילוסופיה של הלשון שלפיהם אמירות מסוימות נבחנות ביחס לנקודת ההערכה ולא רק ביחס לדובר.