בום הבלוז הבריטי

במרץ 1962 פתחו אלכסיס קורנר וסיריל דייוויס ערב בלוז קבוע במרתף באילינג שבמערב לונדון. נכנסו אליו 200 איש לכל היותר, והאדים טפטפו מהתקרה על ראשו של המתופף צ'ארלי ווטס. בין הקבועים היה מיק ג'אגר, שהזמין בדואר משיקגו תקליטים של מאדי ווטרס וצ'אק ברי שלא נמכרו באנגליה. ביולי עלתה במועדון מרקי להקה חדשה ששמה נלקח משיר של מאדי: הרולינג סטונז. באוקטובר ישבו ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס בקהל במנצ'סטר ושמעו את המקור עצמו, וילי דיקסון וג'ון לי הוקר, בסיבוב הראשון של פסטיבל הבלוז העממי האמריקאי באירופה.

ב-1964 כבר הקליטו הסטונז באולפן של צ'ס בשיקגו, והביצוע שלהם לשיר של דיקסון הגיע למקום הראשון בבריטניה. ב-1966 הגיע אלבום של ג'ון מאייל עם אריק קלפטון למקום השישי. לחזרה של הבלוז לאמריקה יש שתי קריאות. באחת, לבנים עשו הון מיצירה של יוצרים שחורים: לד זפלין הגיעו למקום הרביעי במצעד האמריקאי עם שיר שנשען על שיר של דיקסון, ושמו נוסף לקרדיט רק אחרי שתבע אותם ב-1985 והתיק נסגר בפשרה. בשנייה, הבריטים גרמו לאמריקה הלבנה להקשיב שוב למקור: ב-1965 התעקשו הסטונז שהאולין וולף יופיע איתם בתוכנית טלוויזיה אמריקאית, ונערים ראו את האלילים שלהם יושבים לרגליו.