שיקגו בלוז

מאדי ווטרס עבר ממיסיסיפי לשיקגו ב-1943, ובמסיבות הבית הרועשות של הסאות' סייד הגיטרה האקוסטית שלו פשוט נבלעה, אז הוא עבר לחשמלית. ב-1948 הוציאה חברת אריסטוקרט סינגל שלו עם גיטרת סלייד מוגברת ובס, ולפי מאדי 3,000 העותקים הראשונים אזלו בתוך סוף שבוע. לאונרד צ'ס, מהגר יהודי מפולין שהיה שותף בחברה, הקים בהמשך עם אחיו פיל את צ'ס רקורדס. סביב ווטרס צמחה להקה: ליטל וולטר הצמיד מיקרופון קטן למפוחית ודחף את המגבר לעיוות שאיש לא שמע קודם, ווילי דיקסון, הבסיסט של החברה, כתב לווטרס ולהאולין וולף כמה מהשירים המוכרים ביותר שלהם.

בין 1940 ל-1970 גדלה האוכלוסייה השחורה של שיקגו מכ-280 אלף ליותר ממיליון, וזה היה הפסקול שלה. ב-1952 עמד להיט של ליטל וולטר שמונה שבועות בראש מצעד הרית'ם אנד בלוז של בילבורד, והלהקה של ווטרס נחשבת עד היום לתבנית של להקת הרוק. מאחורי הקלעים התמונה פחות יפה: דיקסון, שכתב יותר מ-500 שירים, נאלץ בשנות השבעים לתבוע את חברת ההוצאה של צ'ס כדי לקבל את חלקו בזכויות. ובזמן שהקהל השחור עבר לסול, את ווטרס גילו מחדש צעירים לבנים בקמפוסים ובפסטיבלים, והבלוז כבר לא חזר להיות לב הקהילה שממנה יצא.