יונה וולך

יונה וולך נולדה ב-1944 בקריית אונו ומתה ב-1985 בגיל ארבעים. ספרה הראשון, דברים, ראה אור ב-1966 בעריכת גבריאל מוקד, שזיהה את כישרונה החריג; אחריו בא שני גנים ב-1969. בשנות השבעים החזיר אותה מנחם פרי למרכז הבמה בכתב העת שלו, וב-1976 ריכז את שיריה בכרך שירה. ספריה המאוחרים הם אור פרא ב-1983, צורות ב-1985 ומופע, שראה אור לאחר מותה. ב-1982 פרסמה בעיתון 77 שיר שחיבר דימויים מיניים מפורשים לתשמישי קדושה, והוא עורר סערה ציבורית, גינויים ודיון בכנסת; השיר נכלל אחר כך באור פרא. באותה שנה זכתה לתהודה רחבה גם באמצעות הלחנות לשיריה. חייה כללו משברים נפשיים ואשפוזים, והקריירה שלה הייתה קצרה ואינטנסיבית ביחס להשפעתה.

מקומה בקאנון נשען על שני דברים: חופש תחבירי ולשוני שאפשר למשפט השירי לנוע כמו זרם תודעה, ועמדה שמפרקת את ההנחה שיש זהות מגדרית יציבה מאחורי הדובר. הקבלה שלה הייתה חלוקה. מבקרים תיארו את הדימויים שלה כפראיים, מיסטיים וססגוניים, ואחרים ראו בהם עמימות אטומה. אחרי מותה התהפכה התמונה, והיא נקראת היום כפורצת דרך, לרוב בתוך מסגרות פמיניסטיות ופוסטמודרניות. דווקא כאן מתעורר הוויכוח החריף ביותר. עודד כרמלי טען במסה בהשילוח ששירתה המאוחרת אינה המשך של המוקדמת אלא הסתייגות ממנה, ושקריאה זהותית פמיניסטית מחמיצה את האזהרה שהיא מנסחת נגד אורח החיים שלה עצמה. מנגד, חוקרים רבים גורסים שדווקא הקריאה המגדרית חשפה את מה שהביקורת בת זמנה לא הצליחה לראות.