סיפורי תל אביב

שלוש נובלות על נשים ברגע משבר בעיר הגדולה. בראשונה שרונה מתלבטת בין אפשרויות רומנטיות, בשנייה עיתונאית צעירה מנסה לחלץ את עצמה ממצב שהסתבך, ובשלישית שוטרת גרושה רודפת אחרי סגירת חשבון אישית עם בעלה לשעבר. הסרט ביימו איילת מנחמי ונירית ירון, והתסריט נכתב יחד עם שמי זרחין. אורכו כמאה וארבע דקות, ותקציבו היה כשש מאות אלף דולר. הוא הביא כמאה וחמישים אלף צופים בישראל, מספר גבוה מאוד לסרט ישראלי בתחילת שנות התשעים, וזכה בארבעה פרסי אופיר ב-1992: שחקנית ראשית לענת וקסמן, עריכה לאיילת מנחמי, עיצוב תלבושות ועיצוב אמנותי. בין השחקנים גם יעל אבקסיס, שרון אלכסנדר וג'וליאנו מר. מנחמי, שהגיעה מעריכה ומסרטים קצרים, המשיכה משם לנודל.

הסרט תפס מקום מיוחד בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי משום שהוא אחד המקרים הבודדים שבהם סרט של נשים על נשים היה גם הצלחה מסחרית גדולה. תל אביב עצמה מתפקדת בו כדמות, לא כרקע, והמבט העירוני שלו קדם למה שנעשה מרכזי בקולנוע הישראלי אחרי כן. המחלוקת סביבו נוגעת בשאלה כמה רדיקלי הוא באמת. יש הרואים בו טקסט פמיניסטי מובהק שמעמיד במרכז נשים עם רצון עצמאי, ושמפרק תפקידים מגדריים מקובעים בקומדיה ובדרמה גם יחד. אחרים טענו שהוא נשאר בגבולות הבטוחים של המעמד הבינוני האשכנזי הצפוני, שהעולם שהוא מתאר הומוגני מבחינה עדתית וכלכלית, ושהוא מוכר תל אביב מסוימת מאוד כאילו היא ישראל. יש גם ביקורת מבנית: המבנה הטרילוגי אינו אחיד, והחלק השלישי חזק בהרבה מהשניים שלפניו. ההצלחה הקופתית עצמה עוררה שאלה אם מדובר בפריצת דרך או בהתאמה מוצלחת לטעם הקהל.