אור

אור בת שמונה-עשרה קמה לפנות בוקר, שוטפת כלים במסעדה, אוספת בקבוקים ומנקה חדרי מדרגות. כל השקלים האלה נועדו למטרה אחת: שאמה רותי לא תחזור לרחוב. רותי עוסקת בזנות למעלה מעשרים שנה, יוצאת מבית החולים ומבטיחה שהפעם נגמר. אור מוצאת לה עבודת ניקיון, ממלאת עבורה טפסים, מסתירה כסף, מוחקת מספרי טלפון. המצלמה של קרן ידעיה כמעט אינה זזה: פלאנים ארוכים וסטטיים בדירה הקטנה בתל אביב, בלי מוזיקה ובלי גאולה. ואז אור עצמה נשאבת פנימה.

סרט הביכורים של ידעיה קטף חמישה פרסים בקאן 2004, ובראשם מצלמת הזהב — ישראלית ראשונה שזוכה בו. מהבמה בקאן אמרה ידעיה ש"הכיבוש הוא מקור התחלואים שלנו", והנאום הצית סערה שלא נפלה מזו שעורר הסרט עצמו. דנה איבגי לקחה את פרס אופיר לשחקנית הראשית. המחלוקת נשארה על התוכן: מבט פמיניסטי מזרחי חסר רחמים על זנות, שיש הרואים בו אמת נדירה ואחרים ניצול של מצוקה על המסך.