אור מן ההפקר

שאול, נער בן שבע עשרה, חוזר מפנימייה חקלאית אל בית אביו בשכונה עניה בדרום תל אביב. מולו עומדות שתי אפשרויות: לנסות לפרוץ אל חיים אחרים, או להיסחף אחרי אחיו ברוך וחבריו אל הפשע הקטן של השכונה. הסרט עוקב אחרי ההיסוס הזה בלי לרכך אותו ובלי להבטיח מוצא. זהו סרטו הראשון של ניסים דיין באורך מלא, כתשעים ושלוש דקות, בהפקת חברת שבזי, בהפקת יעקב אלקוב ובצילומו של שמואל קלדרון. דיין עבד בשיטה שאולה מהניאו-ריאליזם האיטלקי: צילום בלוקיישנים אמיתיים בשכונות מצוקה, שחקנים לא מקצועיים ברוב התפקידים, ותסריט שמסרב לפאנץ' ליין. בתפקידים הראשיים מופיעים ניסים לוי בתפקיד שאול, שלמה בסן, אבי זלצברג בתפקיד ברוך ואסתר אשד. ארכיון הסרטים הישראלי מתאר את הסרט כהצעה חלופית מובהקת לסרטי הבורקס ששלטו במסכים באותן שנים, וכניסיון להעמיד גיבור מזרחי מסוג אחר.

חשיבותו של אור מן ההפקר היא בכך שהוא מפריך בפועל את הטענה שהתקופה הציעה רק שתי אפשרויות: קומדיה עדתית מצד אחד, וקולנוע אישי אשכנזי ותל אביבי מצד שני. דיין הראה שאפשר לעשות קולנוע מחוספס ואמנותי שגיבורו מזרחי ושהמצוקה בו היא מבנית ולא אנקדוטלית. בשל כך הסרט הפך עם השנים לאבן פינה בכל דיון על ייצוג מזרחי בקולנוע הישראלי, והוא מוקרן ונלמד היום הרבה מעבר למקום שתפס בזמן אמת. הוויכוח סביבו קיים בשני כיוונים. יש הרואים בו את התיקון ההיסטורי לבורקס, ייצוג רציני של אנשים שהמסך הישראלי צחק עליהם. אחרים שואלים אם ההצמדה של דמויות מזרחיות לעוני, לפשע ולחוסר מוצא אינה יוצרת סטריאוטיפ חדש, קודר במקום מצחיק אך לא בהכרח משחרר יותר. יש גם מי שמעיר שהאסתטיקה האירופית שדיין אימץ מסמנת את הסרט כפנייה אל קהל מבקרים ולא אל הקהל שהוא מתאר.