גשר צר מאד

בני תגר, עורך דין תל אביבי, מגיע לשירות מילואים כתובע צבאי בבית הדין הצבאי ברמאללה, ופוגש שם את לילא מנצור, אלמנה פלסטינית ממשפחה נכבדה. מה שמתחיל כמפגש מקצועי הופך לרומן שאין לו מקום להתקיים בו: לא בקהילה הפלסטינית שמסמנת אותה כבוגדת, ולא בממסד הישראלי שרואה בו סיכון ביטחוני. נסים דיין, שכבר ביים את אור מן ההפקר ואת הסרט התיעודי למה פנתרים, כתב את התסריט יחד עם חיים חפר. הסרט, באורך מאה דקות, הופק בידי מיכה שרפשטיין ויצא לאקרנים בסוף 1985, כשנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בתפקידים הראשיים אהרן איפלה וסלווא נכארה, ולצידם שני שחקנים פלסטינים אזרחי ישראל שהפכו לעמודי התווך של הייצוג הערבי בקולנוע המקומי: מכרם ח'ורי ויוסף אבו ורדה. קבלת הפנים בעיתונות הייתה מסויגת, וכותרת ביקורתו של מאיר שניצר בעיתון חדשות מדצמבר 1985 שאלה במפורש איפה הסרט נפל.

זהו אחד הסרטים המכוננים של הגל הפוליטי בקולנוע הישראלי, ואחד השנויים ביותר במחלוקת בתוכו. מימין הוא הותקף על כך שהוא מציג את הצבא ואת מערכת המשפט הצבאית באור שלילי, ועל עצם ההנחה שאהבה כזו אפשרית. מצד חוקרי קולנוע נטענה טענה הפוכה: שהמבנה שלו אוריינטליסטי במובהק. האישה הפלסטינית היא אובייקט התשוקה של הגבר הישראלי, הקול שלה משני לסיפור שלו, והכיבוש מומר לדרמה רומנטית שמטשטשת את יחסי הכוח האמיתיים. גם מבקרי קולנוע בני הזמן תהו אם המלודרמה בולעת את הפוליטיקה. מנגד עומדת טענת ההגנה: הבחירה לתת לשחקנים פלסטינים תפקידים מרכזיים ולא סטריאוטיפיים, ולהשמיע ערבית מדוברת לאורך הסרט, הייתה חריגה בקולנוע הישראלי של אותן שנים והכשירה את הקרקע לסרטים שבאו אחריו. שתי הקריאות תקפות, והמתח ביניהן הוא בדיוק מה שהופך את הסרט ללימודי.