רגעים

ברכבת מתל אביב לירושלים פוגשת יולה, סופרת ישראלית, את אן, צרפתייה שנמצאת בעיצומם של הליכי גירושין. השתיים מבלות יחד חמישה ימים סוערים בירושלים ובעיר העתיקה ונפרדות כשבן זוגה של יולה מגיע. שנים אחר כך, אחרי חליפת מכתבים ארוכה, הן נפגשות שוב ומנסות להחיות את מה שהיה. מיכל בת-אדם ביימה את הסרט וגם מגלמת את יולה, לצד בריז'יט קטיון בתפקיד אן, אסי דיין ודן בן אמוץ. זו הפקה משותפת ישראלית וצרפתית, בעברית ובצרפתית, באורך כתשעים ושתיים עד תשעים ושש דקות, בהפקת משה מזרחי והנרי אוחנה ובצילומו של איב לאפאיי. הסרט היה סרט הבימוי הראשון של בת-אדם, שהגיעה אליו מן המשחק, ויציאתו לאקרנים התעכבה בשל סצנה אינטימית שנויה במחלוקת שבה משתתפים שלושה. שנה אחר כך זכה סרטה הבא, על חבל דק, בשלושה פרסי כינור דוד.

מעמדו של רגעים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי נובע משתי פריצות בו זמנית. הראשונה מוסדית: אישה יושבת לראשונה בכיסא הבמאי של סרט עלילתי ישראלי, בתעשייה שהייתה גברית כמעט לחלוטין, ומכאן ואילך יש תקדים. השנייה תמטית: במקום הצבא, השכונה או המשפחה, הסרט מציב במרכז יחסים בין שתי נשים, את האינטימיות והעמימות שביניהן, ואת חוסר היכולת לשוב אל רגע שחלף. הוויכוח עליו נמשך גם היום. יש הקוראים אותו כסרט קווירי מוקדם ואמיץ, שהעז לרמוז על משיכה בין נשים בתקופה שבה הנושא כמעט לא הופיע במסך הישראלי. אחרים טוענים שהסרט נשאר מעורפל בכוונה ומסרב לומר את מה שהוא מרמז עליו, וכי העמימות הזאת היא זהירות ולא עידון. מבקרים בני התקופה נטו להתייחס אליו כאל סרט אירופי מדי, איטי ומנותק מן המציאות הישראלית, והוא לא זכה בהצלחה קופתית.