כיפור

כיפור עוקב אחרי שני חיילי מילואים שיוצאים ב-6 באוקטובר 1973 לחפש את יחידתם ברמת הגולן, לא מוצאים אותה, ומצטרפים באקראי לצוות חילוץ מוסק של חיל האוויר. רוב הסרט הוא סדרת יציאות אל שדות קרב בוציים כדי לאסוף פצועים והרוגים, עד שהמסוק שלהם נפגע מטיל סורי ב-10 באוקטובר והצוות עצמו הופך לנפגעים. גיתאי ביסס את הסרט על מה שעבר עליו כאיש צוות חילוץ במלחמה: המסוק שבו טס נפגע מטיל ביום הולדתו העשרים ושלושה, אירוע שתיאר כנקודת מפנה בחייו. צה"ל סייע להפקה בציוד צבאי. הסרט הוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן במאי 2000 ויצא בישראל באוקטובר אותה שנה. הצילום של רנאטו ברטה בנוי על טייקים ארוכים במיוחד, והפסקול הוא של הסקסופוניסט הנורווגי יאן גרברק.

כיפור הוא הסרט שהעביר את הקולנוע המלחמתי הישראלי מן העמדה האלגורית של שנות השמונים אל תיאור גופני וכמעט תיעודי. אין בו קרב מוצג, אין אויב בעל פנים, ואין רגע הכרעה. יש נשיאת אלונקות בבוץ, נסיעות ארוכות ומוות אקראי. הבחירה הזאת הקדימה בשנים את גל סרטי הטראומה הצבאית של סוף העשור. סביב הסרט מתנהלות שתי מחלוקות. הראשונה אסתטית: מבקרים טענו שהמונוטוניות המכוונת מרוקנת אותו מדרמה, ושסצנות העירום הפותחות והחותמות מנותקות מגוף הסרט. השנייה פוליטית: גיתאי, במאי שמאל מובהק, בחר דווקא כאן להתמקד כמעט לחלוטין בסבלם של החיילים הישראלים ולא בהקשר הרחב של המלחמה. יש מי שראה בכך יושרה אוטוביוגרפית, ויש מי שראה בכך צמצום נוח המאפשר לסרט להיות אנטי מלחמתי בלי לומר דבר על אחריות ישראלית.