שתי המערכות

ב־1974 פרסמו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן מאמר בן שמונה עמודים שטען שבני אדם אינם מחשבים הסתברויות אלא משתמשים בקיצורי דרך — היוריסטיקות — שעובדים לרוב ונכשלים באופן שיטתי. שלוש מהן קיבלו שם: ייצוגיות, זמינות ועיגון. הדגמת העיגון היא עדיין ההדגמה היפה ביותר במדעי ההתנהגות: סובבו גלגל מזל מזויף, שאלו נבדקים אם אחוז מדינות אפריקה באו״ם גדול או קטן מהמספר שיצא, ואז ביקשו אומדן. מי שקיבל 10 אמד בחציון 25; מי שקיבל 65 אמד 45. אותה שאלה, אותם אנשים, עשרים נקודות הפרש.

טברסקי מת מסרטן ב־1996, בן חמישים ותשע. פרס נובל לכלכלה הוענק ב־2002 לכהנמן — פרס נובל אינו ניתן לאחר המוות — והודעת הוועדה נקבה בשמו של טברסקי במפורש.

וכאן מגיע החלק שהפקולטה הזאת עוסקת בו. פרויקט Many Labs בדק את העיגון בשלושים ושישה מדגמים ו־6,344 נבדקים, והאפקט לא רק שוחזר אלא יצא **גדול יותר** מהמקור — גדלי אפקט של 2.05 עד 2.60 במקום 0.93. באותו פרויקט עצמו נפלו לגמרי שני ממצאים אחרים, שניהם מתחום הפריימינג החברתי: חשיפה לדגל אמריקני שאמורה להזיז עמדות פוליטיות ירדה מגודל אפקט 0.50 לאפס נקודה אחת, וחשיפה לכסף ירדה מ־0.80 למינוס אפס נקודה אחת. עשרה מתוך שלושה עשר האפקטים שנבדקו עמדו יפה. הכישלונות אינם מפוזרים בשווה — הם מרוכזים במקום אחד.

המקום הזה הוא בדיוק הפרק הרביעי של ״לחשוב מהר לחשוב לאט״, ספרו של כהנמן מ־2011, שעוסק בפריימינג חברתי. ב־2017 פרסם חוקר בשם אולריך שימאק ניתוח של שנים עשר המאמרים ושלושים ואחת העבודות שכהנמן ציטט באותו פרק: מאה אחוז מהתוצאות היו מובהקות, אבל העוצמה הסטטיסטית החציונית הייתה 57 אחוז — כלומר לפי חוקי ההסתברות היו אמורות להיכשל כמה מהן. שלמות כזאת היא סימן, ולא סימן טוב. כהנמן, אז בן שמונים ושתיים, הגיב בתגובה פומבית בבלוג. שלוש שורות ממנה שוות ציטוט: ״אני מקבל את המסקנות הבסיסיות של הבלוג הזה״; ״מה שהבלוג צודק בו לחלוטין הוא שהאמנתי יותר מדי במחקרים חלשי עוצמה״; ו״שיניתי את דעתי על גודלם של אפקטי הפריימינג ההתנהגותיים — הם אינם יכולים להיות גדולים וחסינים כפי שהפרק שלי הציג״. הוא גם אמר במפורש שלא חדל להאמין לאף אחד מהמחקרים עצמם. זו לא נסיגה; זו הודאה מדויקת.

כדאי לדעת שכהנמן ראה את זה מגיע. ב־2012 שלח מכתב פתוח לחוקרי הפריימינג ובו המשפט ״אני רואה תאונת רכבת מתקרבת. אני צופה שהקורבנות הראשונים יהיו צעירים שמחפשים עבודה״, והציע שרשרת שחזורים בין מעבדות. חמש שנים אחר כך הוא כתב שהתאונה קרתה.

ולבסוף, המסגרת שכולם מכירים. ״מערכת 1״ ו״מערכת 2״ אינן המצאה של כהנמן — הוא מייחס אותן במפורש לסטנוביץ' ולווסט — והוא כותב בספר עצמו, במילים שלו, שהן ״דמויות בדיוניות״, שאינן מערכות במובן המקובל, ושאין אזור במוח שאפשר לקרוא לו בית של אחת מהן. ב־2018 פורסמה ביקורת שיטתית שטוענת שהחלוקה הדו־מערכתית ״נטולת תמיכה אמפירית, סותרת ממצאים מבוססים ואינה עקבית בתוך עצמה״. השורה התחתונה ההוגנת: השיפוט וההחלטות שרדו יפה. הפריימינג החברתי לא. והמטפורה שמוכרת את שניהם היא מטפורה.