מניין מגיע הידע — מהחושים או מהשכל?

השאלה נשמעת טכנית עד שמנסחים אותה כך: האם התודעה שלנו מגיעה לעולם ריקה וממלאת את עצמה מן החוץ, או שהיא מגיעה מצוידת מראש במבנים שבלעדיהם החוץ לא היה אומר דבר. אפלטון הציג את הגרסה הקיצונית במנון, כשסוקרטס מוביל נער עבד שמעולם לא למד גאומטריה אל פתרון בעיה על ריבוע כפול שטח, ומסיק שהנער לא למד אלא נזכר. ג'ון לוק תקף את התמונה הזאת ב-1689 והציע במקומה את הלוח החלק: השכל הוא נייר לבן, וכל מה שנכתב עליו הגיע דרך תחושה או דרך התבוננות פנימית בפעולות השכל עצמו. אם היו רעיונות מולדים, שאל לוק, מדוע תינוקות ואנשים פשוטים אינם מודעים להם. גוטפריד לייבניץ השיב שאין דבר בשכל שלא היה קודם בחושים, למעט השכל עצמו, ודימה את הנפש לגוש שיש שהעורקים שבו כבר מכתיבים איזו צורה תצא ממנו. באותה שנה בערך שלח ויליאם מולינה ללוק שאלה שהפכה לניסוי המחשבה המרכזי בוויכוח: אדם שנולד עיוור ולמד להבחין במישוש בין קובייה לכדור, אילו נותח ונפקחו עיניו, האם היה מזהה בהבטה אחת מי מהם הקובייה ומי הכדור, בלי לגעת בהם. לוק וג'ורג' ברקלי ענו בשלילה, מפני שלדעתם החיבור בין ראייה למישוש נלמד ואינו נתון. דיוויד יום הקצין את הצד האמפירי כשהראה שאיננו רואים סיבתיות אלא רק כדור אחד שנע ואחריו כדור שני, ושההרגל, לא התבונה, הוא שמוסיף את החוליה המקשרת. עמנואל קאנט ניסה ב-1781 לחתוך את הקשר וטען שמרחב, זמן וסיבתיות אינם נמצאים בנתונים אלא הם הצורות שהשכל כופה עליהם, ולכן יש ידיעה שקודמת לניסיון ובכל זאת אומרת משהו על העולם.

הצד האמפירי במיטבו מצביע על מה שקרה בפועל: בכל פעם שהתבונה הטהורה קבעה מראש כיצד העולם בנוי, מן הפיזיקה של אריסטו ועד המערבולות של דקארט, המדידה הכזיבה אותה. הוא שואל גם שאלה שקשה לענות עליה, מניין למושג מולד תוכן: אם המוח נולד עם המושג עצם, מה בדיוק קובע למה הוא מתייחס, אם לא מפגש עם עצמים. וכשמנתחים תינוקות בקטרקט מולד, כפי שנעשה בפרויקט פראקש בהודו, מתברר שבימים הראשונים הם אכן מתקשים לזהות במבט את מה שהכירו במגע, אך לומדים זאת במהירות מפתיעה, מה שמחזק את הרעיון שהלמידה חזקה וזריזה יותר משחשבו. הצד הרציונליסטי במיטבו טוען שהניסיון לעולם דל מכדי לקבוע את מה שאנחנו יודעים. נועם חומסקי כינה זאת עוני הגירוי: ילדים מגיעים לכללי תחביר מדויקים על סמך דוגמאות מעטות, רועשות וללא תיקון שיטתי, ומגיעים לאותם כללים בכל השפות. מחקרי הידע הגרעיני של אליזבת ספלקי מראים שתינוקות בני חודשים מופתעים כשעצם נעלם או כששני עצמים מתמזגים, כלומר מביאים איתם ציפיות ולא רק סופרים תדירויות. ומעל הכול עומדת הטענה הלוגית: לומד ללא הטיה מוקדמת אינו לומד כלום, משום שכל אוסף נתונים תואם אינסוף הכללות, כפי שהראה נלסון גודמן בבעיית האינדוקציה החדשה שלו. הרציונליסטים מוסיפים שגם ההיסטוריה שהאמפיריציסטים מציגים כניצחונם אינה חד משמעית, שכן קופרניקוס, גלילאו ואיינשטיין הגיעו למסקנותיהם המרכזיות מתוך שיקולים של סימטריה ופשטות מתמטית, לא מתוך ערימת תצפיות. כיום הוויכוח מתנהל בעיקר במדעי הקוגניציה ובמחלוקת על מערכות לימוד ממוחשבות שרוכשות שפה מכמויות טקסט אדירות: האמפיריציסטים רואים בהן הוכחה שאפשר ללמוד הכול מנתונים, והרציונליסטים משיבים שכמות הנתונים שהן זקוקות לה גדולה פי אלפים מזו שילד מקבל, וזה בדיוק הפער שעליו דיברו.