האם אפשר לדעת משהו בוודאות?

השאלה אינה אם אנחנו יודעים דברים רבים, אלא מה בדיוק מבדיל ידיעה מאמונה חזקה במיוחד שבמקרה יצאה נכונה. הניסוח החד ביותר שלה נכתב ב-1641, כשרנה דקארט פתח את ההגיונות על הפילוסופיה הראשונית בהחלטה מוזרה: לפסול כל אמונה שאפשר להטיל בה ולו ספק קל, לא משום שהיא שקרית אלא כדי לראות מה נשאר. תחילה נפלו החושים, שמטעים אותנו במקל השבור במים ובמגדל שנראה עגול מרחוק. אחר כך נפל העולם כולו, בטיעון החלום: אין סימן פנימי ודאי שמבדיל בין ישיבה ליד האח ובין חלימה שאני יושב ליד האח. ולבסוף הגיע השד המרושע, ישות בעלת כוח אינסופי שכל עיסוקה להטעות אותי, ושבכוחה לגרום לי לטעות אפילו כשאני סופר שתיים ועוד שלוש. מה ששרד היה משפט אחד, אני חושב משמע אני קיים, ודקארט בנה עליו מחדש את כל השאר. אלא שדקארט לא המציא את הספק אלא ירש אותו: כבר סקסטוס אמפיריקוס, במאה השנייה לספירה, ריכז את טיעוני האסכולה הפירונית והראה שכל מראה סותר מראה אחר, שהדבש מתוק לבריא ומר לחולה, ושהמסקנה הסבירה היא השהיית השיפוט. אגריפס חידד זאת לשלוש דרכים ללא מוצא: כל נימוק דורש נימוק, אחריו נימוק נוסף, עד שנעצור באופן שרירותי או נחזור במעגל. במאה העשרים החליף הילרי פטנם את השד במוח בגיגית, מוח המחובר למחשב שמזין לו בדיוק את החוויות שיש לי כעת, וב-1969 הפך לודוויג ויטגנשטיין את הכיוון ושאל אם ספק כזה הוא בכלל ספק. הקושי אינו בכך שהתרחישים סבירים, אלא בכך שכל בדיקה של כושר השיפוט שלנו נעשית באמצעות אותו כושר עצמו.

הטיעון הספקני במיטבו אינו נשען על סבירות אלא על שקילות ראיות: הראיות שיש לי כרגע זהות לחלוטין לראיות שהיו לי לו הייתי מוח בגיגית, ואם איני יכול לשלול את התרחיש, ואם מי שיודע דבר יודע גם את מה שנובע ממנו, אז אינני יודע גם שיש לי ידיים. הכוח שלו הוא בכך שהוא אינו דורש מאיתנו להאמין בשד אלא רק להודות שאיננו יכולים להוציאו מכלל אפשרות. הצד שכנגד מציע כמה תשובות חזקות. ג'ורג' אדוארד מור השיב שהוודאות שיש לי ידיים גדולה מן הוודאות שיש לכל הנחה בטיעון הספקני, ולכן נכון יותר להריץ את הטיעון לאחור ולדחות את ההנחה. ויטגנשטיין טען שהספק טפיל על ודאות: יש משפטי ציר, כמו זה שהעולם היה קיים אתמול, שאינם ידיעות שנבדקו אלא הרקע שבלעדיו פעולת הבדיקה מאבדת משמעות, וספק המוטל בהם אינו ספק אלא ביטול המשחק. הקונטקסטואליזם, שפותח בשנות התשעים, מציע שהמילה יודע משנה תקן לפי הקשר: בשיחת יומיום אני יודע היכן מכוניתי, ובשיעור בתורת ההכרה אינני יודע, ושתי האמירות נכונות. יש גם מי שמצביע על כך שהספקן עצמו נסמך על עקרונות לוגיים, על זיכרון ועל משמעותן היציבה של מילים, כלומר בדיוק על אותו מלאי שהוא מבקש לפרק, ושטיעון שמנסר את הענף שעליו הוא יושב אינו טיעון מנצח. והאקסטרנליזם משיב שידיעה אינה דורשת יכולת להוכיח מבפנים שאינך מוטעה, אלא שהאמונה תיווצר בפועל בתהליך אמין, וכך אם אינך מוח בגיגית אתה יודע גם בלי שתוכל להראות זאת. הספקן משיב על כך שידיעה הפכה לעניין של מזל שאי אפשר לבדוק מבפנים, וזה בדיוק מה שביקשנו. כיום מעטים סבורים שאפשר להפריך את הספקן בטיעון ניצח, והדיון עבר מהפרכה לאבחון: מה בדיוק חושף הטיעון הספקני על המושג ידיעה, ומה המחיר של כל אחת מן הדרכים לחיות איתו.