דאב ודאנסהול

חדר קדמי בבית ברחוב דרומילי אווניו בשכונת ווטרהאוס שבקינגסטון. אוסבורן רדוק, טכנאי אלקטרוניקה שתיקן מקלטי רדיו ושנאים, הציב שם שולחן מיקס משומש. הוא לא ניגן בשום כלי — הוא ניגן בשולחן: הפיל את השירה באמצע מילה, החזיר את התוף בהד מתגלגל, חתך את הבס עד שנשאר לחש מתכתי. הרעיון לא היה שלו לבדו. שנים קודם, במסיבה בספניש טאון, השמיע רודי רדווד תקליט שנחתך בטעות בלי קול הזמר, והקהל שר במקומו. הצד השני של התקליטון קיבל שם — "גרסה" — ונעשה תקן בתעשייה.

מה שנפתח שם היה חלל ריק שאפשר למלא. יוורט ביקפורד, המוכר כיו-רוי, מילא אותו בדיבור מקצבי ב"וייק דה טאון" (1970), ומשם צמחה שרשרת שהגיעה עד הראפ בניו יורק. לי פרי בנה ב-1973 את אולפן הבלאק ארק בחצר ביתו; אוגוסטוס פבלו הוסיף מליודיקה דקה ב"קינג טאבי מיטס רוקרס אפטאון" (1976); סיינטיסט, חניכו של טאבי, מילא את שנות השמונים באלבומי דאב. ואז, בפברואר 1985, ניגן וויין סמית' מקצב מוכן מתוך אורגן קסיו זול, בהפקת קינג ג'אמי. את אותו מקצב תכנתה מהנדסת צעירה ביפן, שכתבה עבודת גמר על רגאיי. "סלנג טנג" סימן שהמכונות נכנסו לאולם הריקודים — ולא יצאו ממנו.