כוורת

שבעה בוגרי להקות צבאיות — דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר, יוני רכטר ומאיר פניגשטיין — הקימו ב-1973 להקה שנשמעה כמו הביטלס שמדברים עברית של חיילים משוחררים. הרמוניות קוליות צפופות, שתי גיטרות, הפסנתר של רכטר, ובין השירים מערכונים של שטויות גמורות. באלבום הבכורה "סיפורי פוגי" נמצאים "יו יה", "שיר המכולת" ו"המגפיים של ברוך" — שיר על נעליים שנפתח בסולו גיטרה ונשמע כמו בדיחה פנימית שכל המדינה הבינה.

תוך שנה הפכה כוורת לשפה של דור. ב-1974 ייצגה את ישראל באירוויזיון עם "נתתי לה חיי" והגיעה למקום השביעי; ב-1976, אחרי סיבוב הופעות כושל בארצות הברית, התפרקה בשיא הצלחתה, ומאז חזרה שוב ושוב לאיחודים עד הופעת הפרידה ב-2013. הביקורת הנשמעת עליה היום אינה מוזיקלית אלא היסטורית: כוורת מייצגת בדיוק את מי שקיבל גישה לרדיו ולטלוויזיה באותן שנים — תל אביב, להקות צבאיות, אשכנזים — בזמן שזמרים מזרחים נמכרו בדוכני קסטות בתחנה המרכזית.