הראגה והדהרופד

ראגה איננה סולם ואיננה מנגינה. היא מסגרת: אוסף תווים, אבל גם הסדר שבו מותר לעלות ולרדת בהם, התווים שנחים עליהם, הקישוטים שמותר לתלות בהם, ומצב הרוח שהיא אמורה לייצר. שני מוזיקאים שינגנו את אותה ראגה ינגנו שני דברים שונים לגמרי, ושניהם יהיו נכונים. לצד הראגה עומדת הטאלה, מחזור הפעימות שחוזר על עצמו כל הערב — טינטאל בן שש עשרה פעימות, צ'אוטאל בן שתים עשרה, ג'האפטאל בן עשר — והמוזיקאי נע סביבו ונוחת עליו שוב ושוב. במאה השלוש עשרה כבר קשר התיאורטיקן שארנגדווה בין ראגות לשעות היממה: הפשוטות לבוקר המוקדם, המורכבות יותר לבוקר המאוחר, ראגות אהבה לערב וראגות אוניברסליות ללילה. השורשים כתובים. הסמה-ודה, ודת המנגינות, מתוארך לסביבות 1200 עד 1000 לפני הספירה, והנאטיה-שאסטרה, שפרקיו העשרים ושמונה עד שלושים וארבעה עוסקים במוזיקה, כבר מחלק בו את האוקטבה לעשרים ושניים מרווחי מיקרו.

הדהרופד הוא הצורה הקדומה ביותר שעדיין מבוצעת. מקורו בחצרו של ראג'ה מאן סינג' תומאר מגוואליאר, ששלט בשנים 1486 עד 1516, וב-1593 כבר נוקב אבו אל-פזל בשמו בחיבור איין-י-אכברי. ב-1562 הגיע לחצרו של הקיסר אכבר זמר בשם טאנסן ונשאר בה עד מותו ב-1589; המסורת מייחסת לו את הראגות מיאן קי טודי ומיאן קי מלהאר. ההופעה נפתחת באלאפ, קטע ארוך בלי משקל ובלי ליווי הקשה, שבו הראגה נפרשת תו אחר תו על הברות חסרות משמעות; אחריו נכנס דופק קבוע שהולך ומאיץ; ורק בסוף נכנס הפקוואג', תוף החבית שמכים בצד הבס שלו בכף היד כולה, ואיתו הבנדיש בן ארבעת החלקים. ברקע מזמזמת כל העת הטנפורה, שהגשר המיוחד שלה מותח כל צליל לשלוש עד עשר שניות של הדים. אחרי העצמאות כמעט נעלם הדהרופד, ומשפחת דאגר — עשרים דורות של זמרים — היא ששמרה עליו: זיא מוחיודין דאגר החזיר את הרודרה וינה לבמת הקונצרטים, והאחים דאגר הופיעו ב-1964 בברלין, בוונציה ובפריז בחסות אונסק"ו. שווה לדעת גם מה לא מאומת: המסורת מייחסת לאמיר חוסרו, בן המאה השלוש עשרה, את המצאת הסיטאר ואת חיתוך הפקוואג' לשתי הטאבלות, ואין לכך תיעוד מתקופתו. האזכור הראשון של השם סיטאר הוא רק מ-1739.