הגמלאן מגיע למערב

התערוכה העולמית בפריז נפתחה ב-6 במאי 1889 ונסגרה ב-31 באוקטובר. בחלק הקולוניאלי, על אספלנאד דז'נוואליד, עמד ״הכפר היאוואני״ ובו שישים וחמישה תושבים מהודו ההולנדית. הפרטים חשובים, כי הם סותרים את הסיפור המקובל: הנגנים היו סונדאנים מאזור סוקבומי, פועלים ממטעי התה פאראקאן סאלאק וסינאגאר, ולא נגני חצר; ארבע הרקדניות הצעירות — ואקים, טאמינה, סאריים וסואקיה — נשלחו מחצר מנגקונגארן שבסולו. מה שנשמע שם היה תערובת של מוזיקת מטעים סונדאנית עם גמלאן יאוואני מפושט, לא גמלאן חצר. קלוד דביסי, בן עשרים ושבע, בא עם פול דיקא; מוריס ראוול, בן ארבע-עשרה, היה שם גם הוא. עשרים וארבע שנה אחר כך כתב דביסי, במאמר ברוויו מיוזיקאל של האגודה הבינלאומית למוזיקה מ-15 בפברואר 1913, שהמוזיקה היאוואנית מצייתת לחוקי קונטרפונקט שלידם פלסטרינה הוא משחק ילדים, ושמי שיאזין לה בלי אוזניים אירופיות ייאלץ להודות שההקשה שלנו נשמעת כמו רעש של יריד. ב-1893 חזר הדבר בשיקגו, באותה חלוקה בדיוק — נגנים ממטעים סונדאניים ורקדניות מחצר סולו — ושם הקליט בנג'מין אייבס גילמן עשרות גלילי שעווה, מן ההקלטות העתיקות ביותר של גמלאן שנשתמרו.

כאן צריך להיזהר. היצירה שכולם מצביעים עליה, ״פגודות״ מתוך אסטמפ של 1903, אכן נשמעת כמו גמלאן — פנטטוניות, שכבות, בס שמכה כמו גונג — אבל דביסי לא כתב מעולם שהיא נובעת ממנו, וזו פרשנות ולא תיעוד. המקרה המתועד באמת הוא אחר: ריצ'רד מילר הראה ב-1986 שהפנטזיה לפסנתר ולתזמורת, שנכתבה מיד אחרי התערוכה, נושאת נושא מחזורי הנגזר מן היצירה היאוואנית ואני-ואני. וכשמחפשים השפעה שאפשר להוכיח, האדם הוא בנג'מין בריטן: הוא שמע גמלאן חי לראשונה ב-9 בינואר 1956 ביאווה, שהה כשבועיים בבלי, רשם לעצמו בשטח סולמות, תבניות ומרקמים — הדפים שמורים בספריית בריטן-פירס — קנה תקליטים של גמלאן פליאטן, וכתב מהם את המערכה השנייה של ״נסיך הפגודות״ שעלתה בקובנט גארדן ב-1 בינואר 1957. לפניו עשה זאת קולין מקפי, שהגיע לבלי ב-1931 ונשאר שם רוב הזמן עד סוף שנות השלושים: הוא תמלל גמלאן לשני פסנתרים ב-1934, כתב מהם את ״טאבוה-טאבוהאן״ ב-1936, ואת התמלילים הקליט ב-1941 בניו יורק — עם בריטן ליד הפסנתר השני. אחרי המלחמה באה הגרסה האמריקאית: לו הריסון וויליאם קולביג בנו ב-1971 גמלאן מצינורות אלומיניום ומגונגים שנחתכו ממכלי חמצן, ואחרי 1976 בנו מערכות על פי מודל יאוואני ממש. ויש גם מיתוס שכדאי לפרק: הפסנתר המוכן של ג'ון קייג' נולד ב-28 באפריל 1940 בסיאטל מסיבה טכנית לגמרי — לא היה מקום על הבמה לתזמורת כלי ההקשה שלו, אז הכניס אותה לתוך פסנתר אחד. הקשר לגמלאן הוא תיאור של מאזינים מאוחרים, לא הצהרה של קייג'.