שיטת הבחירות היחסית ואחוז החסימה

ישראל היא מחוז בחירה אחד. כל המדינה מצביעה לרשימות ארציות סגורות, ו-120 המושבים מתחלקים ביניהן לפי חלקן היחסי. חוק יסוד: הכנסת משנת 1958 קובע שהבחירות יהיו כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, והפרוצדורה עצמה מוסדרת בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969. אחרי הספירה מוציאים מהחישוב כל רשימה שלא חצתה את אחוז החסימה, כאילו לא התמודדה כלל. אחוז החסימה השתנה ארבע פעמים: עד הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הוא עמד על 1%, בין 1992 ל-2003 על 1.5%, בין 2006 ל-2013 על 2%, ומאז בחירות 2015 הוא עומד על 3.25% מהקולות הכשרים, שינוי שנעשה במסגרת חוק המשילות ב-2014. במספרים מוחלטים זה משתנה מבחירות לבחירות: ב-2022 נדרשו 154,855 קולות כדי לחצות. אחר כך מחשבים את המודד, כלומר את סך הקולות של הרשימות שעברו מחולק ב-120. ב-2022 עמד המודד על 36,227 קולות למנדט. כל רשימה מקבלת בשלב הראשון את המספר השלם שיוצא מחלוקת קולותיה במודד, והשברים נשארים בצד. את המנדטים שנותרו, בדרך כלל כמה בודדים, מחלקים בשיטת בדר-עופר שנקבעה בחוק ב-1973 ונקראת על שם שני חברי הכנסת שיזמו אותה. בכל סיבוב מחשבים לכל רשימה מודד חדש: הקולות שלה חלקי מספר המנדטים שכבר קיבלה ועוד אחד. הרשימה שמודדה הגבוה ביותר זוכה במנדט הנוסף, והחישוב חוזר עד שכל 120 המושבים מחולקים. שתי רשימות שעברו את אחוז החסימה רשאיות לחתום ביניהן על הסכם עודפים, ואז נספרים קולותיהן במשותף בשלב הזה בלבד. השיטה מיטיבה באופן שיטתי עם הרשימות הגדולות, וזו הייתה כוונת המחוקק.

המחלוקת על אחוז החסימה היא בעצם מחלוקת על מה עדיף לאבד. מי שתומך בסף גבוה טוען שייצוג מדויק לחלוטין הוא מותרות שמדינה שצריכה להתנהל אינה יכולה להרשות לעצמה: כנסת שמפוצלת לשתים עשרה או חמש עשרה סיעות מייצרת קואליציות רחבות ושבירות, שבהן סיעה של ארבעה מנדטים יכולה להפיל ממשלה, והמחיר משולם בתקציב, במינויים ובחקיקה שנקנית בכסף פוליטי. לשיטתם, סף של 3.25% הוא עדיין מהנמוכים בעולם, הוא רק מחייב מפלגות קטנות להתאחד סביב מה שבאמת משותף להן, וההתאחדות עצמה היא תוצאה רצויה ולא נזק. מי שמתנגד משיב שהחישוב הזה מוכר בדיוק את הדבר שהשיטה נועדה להגן עליו. בבחירות 2013 נזרקו לפח 268,795 קולות, 7.1% מהקולות הכשרים, וב-2022, אחרי העלאת הסף, איבדו מרצ ובל"ד יחד כשלוש מאות אלף קולות, כלומר ציבור בגודל של שמונה עד תשעה מנדטים נשאר בלי נציג אחד בכנסת. הם מוסיפים שהסף אינו מייצר יציבות אלא רק דוחס אותה: מפלגות מתאחדות טקטית לפני הבחירות ומתפצלות אחריהן, כך שמספר הסיעות בפועל כמעט אינו יורד. מעל הכול עומדת טענה על כוונה, לפיה העלאת הסף ב-2014 נועדה להוציא את המפלגות הערביות מהמשחק, ושהתוצאה, הקמת הרשימה המשותפת ב-2015, הוכיחה שהמהלך היה פוליטי ולא מבני. תומכי החוק דוחים את הקישור הזה, מצביעים על כך שהסף פגע גם ברשימות יהודיות קטנות, וטוענים שרף אחיד החל על כולם אינו מפלה מעצם הגדרתו. יש גם מי שמציע דרך שלישית: להשאיר את הסף ולתקן במקום אחר, למשל בהוספת ממד אישי לרשימות הסגורות או בהסדרים שיקשו על פילוגים אחרי הבחירות. אף צד אינו טוען שהשיטה מושלמת; הוויכוח הוא על מי משלם עליה.