חגיגה בסנוקר

חנוכה וגברי הם שני נוכלים קטנים שמתפרנסים מהונאת שחקנים תמימים במועדוני סנוקר, עד שהם מסתבכים עם עולם תחתון ונקלעים לחוב שאין להם דרך להחזיר. כדי להיחלץ, גברי נאלץ לפנות לאחיו התאום עזריאל, שהוא היפוכו הגמור, ומכאן מתגלגלת שרשרת של החלפות זהות, אי הבנות והסתבכויות שנפתרות בחתונה ובפיוס, בדיוק לפי מתכונת הבורקס. בועז דוידזון ביים, יהודה ברקן וזאב רווח נושאים את הסרט, ולצדם יוסף שילוח, טוביה צפיר, ניצה שאול ואריה אליאס. הצילום של דוד גורפינקל, ההפקה של שמחה זבולוני, ואורך הסרט כתשעים ושש דקות. הביקורות בעת היציאה היו שליליות ברובן, אך הקהל הצביע אחרת: כשש מאות אלף איש ראו את הסרט בבתי הקולנוע בתקופה שבה ישראל מנתה כשלושה וחצי מיליון תושבים. מאז הוא משודר בטלוויזיה שוב ושוב, וכמה ממשפטיו הפכו לנחלת השפה המדוברת.

חגיגה בסנוקר חשוב פחות כיצירת אמנות ויותר כעדות למה שהקהל הישראלי באמת רצה לראות באמצע שנות השבעים, ולפער העמוק בין הטעם הזה לבין הקאנון שהמבקרים ניסו לכונן. הוא גם מסמן את המעבר של הבורקס מקומדיה עדתית לקומדיה של סוחרים וקומבינות, שבה ההבדל בין הדמויות הוא פחות מוצא ויותר עורמה. המחלוקת סביבו כפולה. מצד אחד נטען שהסרט משטח דמויות מזרחיות לכדי טיפוסים של רמאים חביבים, מחזק תפיסה שלפיה עולם המזרחים הוא עולם של קומבינות, ומרדד את הקולנוע הישראלי לרמת בידור זול. מצד שני נטען שהסרט מעולם לא התיימר להיות אחר, שהוא ביצע בשלמות את מה שביקש לעשות, ושהבוז שספג ממבקרים בני התקופה נשא בתוכו גם התנשאות מעמדית ותרבותית כלפי הקהל שאהב אותו. שנים אחר כך מכונן מחדש הסרט כקלאסיקה תרבותית ולא כסרט טוב.