מסע אלונקות

במהלך אימוני צניחה נהרג הטירון וייסמן כשהוא קופץ אל חדר שהושלך אליו רימון. הסרט אינו מסתפק בחקירת התאונה אלא מציב את השאלה שהיא לבו: האם הייתה זו תאונה או התאבדות, בהתחשב בכך שווייסמן סבל מהצקות מפקדו יאיר ומהתעללות חבריו לפלוגה. יהודה ג'אד נאמן, שהיה בעצמו קצין קרבי ורופא צבאי לפני שפנה לקולנוע, בונה סרט שמעמיד את מיתולוגיית הצנחן הישראלי אל מול המציאות היומיומית של טירונות, השפלה ולחץ חברתי. בתפקידים הראשיים גידי גוב, מוני מושונוב ודב גליקמן, כולם צעירים ובלתי מוכרים כמעט בעת הצילומים. אורך הסרט כתשעים דקות. בין העובדים בהפקה היה גם רנן שור הצעיר, שסייע בכתיבה, בעריכה ובליהוק, ותיאר מאוחר יותר כיצד נאמן התעקש על ליהוק גוב לתפקיד הראשי חרף ספקות הצוות. ארכיון הסרטים הישראלי מגדיר את הסרט כאחד הטובים בקולנוע הישראלי של שנות השבעים.

מסע אלונקות הוא נקודת המפנה שבה הקולנוע הישראלי מפסיק לספר את הצבא מבחוץ ומתחיל לספר אותו מבפנים, דרך מי שנשבר בו. הוא הופיע ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, בתוך אקלים של ערעור אמון במוסדות ובמיתוסים, והציע במקום גיבורי גבורה חבורה של נערים שאחד מהם לא שורד את המכונה. השפעתו על מה שנקרא אחר כך הקולנוע האנטי מלחמתי הישראלי עצומה, וקו ישיר מוביל ממנו אל סרטי הצבא של שנות השמונים והאלפיים. המחלוקת סביבו נמשכת. יש הרואים בו מעשה אזרחי אמיץ שחשף אלימות ממוסדת בתוך יחידות עילית והפר טאבו. אחרים, ובהם קצינים ומבקרים בני התקופה, טענו שהוא מציג את הצבא כמפלצת ומצמצם שירות שלם למקרה קיצון, ושהוא מייצר האשמה גורפת מתוך מקרה יחיד. יש גם ביקורת פנימית יותר, שלפיה הסרט מפצה על החולשה של הגיבור באסתטיקה מהודרת שממתנת את החדות שלו.