בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות

בוריס שץ, פסל יליד ליטא שעבד בחצר מלך בולגריה, הציג את רעיון בית הספר בפני הקונגרס הציוני, וב-1906 פתח בירושלים את בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות. השם נלקח מבצלאל בן אורי, אמן המשכן בספר שמות. המוסד לא היה בית ספר בלבד אלא מערך של סדנאות ייצור — שטיחים, מלאכת כסף, חריטה, ליתוגרפיה — שנועד לפרנס את תלמידיו ולייצא מוצרים לשוק התיירות ולקהילות היהודיות בחוץ לארץ. לצד מורים ואמנים שהגיעו מאירופה הועסקו בו בעלי מלאכה תימנים ונשים מירושלים. שץ פרסם ב-1918 את ירושלים הבנויה, חזון של מדינה יהודית שכלכלתה נשענת על ייצור אמנותי שיתופי. הקשיים הכספיים גברו: בית המדרש נסגר ב-1929 ופעילותו פסקה סופית ב-1932, שנת מותו של שץ. ב-1935 נפתח מחדש בצלאל החדש בניהולו של יוסף בודקו, ומ-1940 עד 1952 עמד בראשו מרדכי ארדון.

בצלאל היה הניסיון הממוסד הראשון לייצר סגנון יהודי שיהיה גם לאומי וגם מקומי, והוא עשה זאת בהרכבה: נושאים מקראיים, דגמים מהאמנות האסלאמית, הפרסית והסורית, וטכניקות ואסתטיקה של יוגנדשטיל אירופי. בדיוק ההרכבה הזאת עומדת במרכז הביקורת. מבקריו טוענים שמדובר במזרח שהומצא בעיניים אירופיות: אמנים ילידי אירופה ייצגו יהודים תימנים ותושבים ערבים כתפאורה תנ"כית, ובנו תעשיית מזכרות לשוק חוץ יותר מאשר שפה אמנותית עצמאית. מנגד, מגיניו מציינים שבצלאל יצר את התשתית המקצועית הראשונה בארץ — הכשרה, סדנאות, פרנסה לבעלי מלאכה תימנים ולנשים, ושוק ייצוא — ושכל תנועת תחייה לאומית ממציאה לעצמה מסורת, כך שהטענה על מלאכותיות אינה ייחודית לו. במקביל הותקף בצלאל מהכיוון ההפוך בדיוק: שץ התנגד בגלוי לאמנות המודרנית, והצעירים שביקשו מודרניזם עזבו. המוסד ספג אפוא בו זמנית האשמה שהוא אירופי מדי ביחסו למזרח ושמרני מדי ביחסו למודרנה.