המוח כמנחש

בפברואר 2015 עלתה לרשת תמונה של שמלה, וחצי מהאינטרנט ראה לבן וזהב וחצי ראה כחול ושחור. השמלה עצמה כחולה ושחורה; הפיקסלים בתמונה כחולים וחומים. במחקר שנערך מיד, על כ־1,400 איש, 57 אחוז דיווחו כחול ושחור, 30 אחוז לבן וזהב, ואחד עשר אחוז כחול וחום — כלומר רק מיעוט קטן דיווח על מה שנמצא בתמונה בפועל.

ההסבר המוביל הוא שכל צופה מניח, בלי לדעת, באיזה אור צולמה התמונה. מי שמניח אור יום כחלחל מנכה את הגוונים הקרים ורואה לבן וזהב; מי שמניח תאורת פנים צהובה מנכה את החמים ורואה כחול ושחור. כשמוסיפים לתמונה רמזי תאורה מפורשים, התפיסה מתהפכת. במחקר המשך על 13,417 נבדקים נמצא גם מתאם מוזר ועקבי: מי שמגדירים את עצמם כאנשי בוקר נוטים ללבן וזהב, ואנשי לילה לכחול ושחור — בדיוק כפי שהיינו מצפים אם ההנחה על התאורה נבנית מהאור שאדם רגיל לחיות בו. חשוב לומר שאין עדיין הסכמה מלאה על המנגנון; שלוש קבוצות פרסמו שלושה הסברים מתחרים באותו גיליון.

הדוגמה השנייה היא אפקט מקגרק: כששומעים הברה אחת ורואים שפתיים מבטאות אחרת, רבים שומעים הברה שלישית שאיש לא הפיק. גם כאן שווה לדייק. במחקר על 360 נבדקים השתנתה הרגישות לאפקט בין אפס למאה אחוז בין אנשים, ושבעים ושבעה אחוז הגיבו הכול או כלום; מי שנבדק שוב שנה אחר כך קיבל כמעט בדיוק את אותה תוצאה. בסקירה שעברה על ארבעים שנות מחקר נמצא שהשיעורים המדווחים נעים בין עשרים לתשעים ושמונה אחוז, ושכ־15 אחוז מהמבוגרים אינם חווים את האפקט כלל. כלומר זו לא תופעה שקורית ״לכולם״, וגם לא מדד טוב לאינטגרציה בין חושים — היא אינה מנבאת כמה טוב אדם מבין דיבור ברעש.

והנה החלק שמראה למה הפקולטה הזאת קיימת. במשך עשורים לימדו שאשליית מולר־לייר — שני קווים באותו אורך שנראים שונים בגלל החצים בקצותיהם — פועלת חזק על מערביים ולא על מי שגדלו מחוץ ל״עולם נגרי״ מלא זוויות ישרות. המחקר שעליו הכול נשען, משנות השישים, נבחן מחדש ב־2025 ונמצא מלא סתירות פנימיות: קבוצות שלפי ההשערה היו אמורות להיות רגישות מאוד נמצאו מהעמידות ביותר, המדידה נעשתה דרך מתורגמנים שהחוקרים עצמם כתבו שאינם סומכים עליהם, ואחד המבצעים תיאר שפיתח ציפיות חזקות ונטייה לתקן תשובות. בינתיים האשליה נמצאה בדגים, בציפורים, בסוסים, בנמלים — ובילדים שנולדו עיוורים וקיבלו ראייה בניתוח: מאה אחוז מהם נפלו בה, לפני שראו בחייהם דלת או פינת חדר. האשליה שרדה. ההסבר התרבותי שלה קרס.

מכאן גם האזהרה. המשפט ״המוח מייצר הזיה מבוקרת״ הוא סיסמה יפה, ומסגרת ה״מוח המנבא״ שמאחוריה היא מסגרת מחקר מעניינת — לא ממצא. ובכיוון ההפוך: שורה ארוכה של מחקרים שטענו שרצון או צורך משנים ממש את מה שרואים — שילדים עניים רואים מטבעות גדולים יותר, שגבעה נראית תלולה יותר עם תרמיל כבד — פורקו ב־2016 והתבררו כמדידות של שיפוט ושל ציפיות הנבדק, לא של תפיסה. התפיסה אכן בונה ולא מקליטה. היא פשוט בונה מדויק הרבה יותר ממה שהסיסמה מרמזת.