זיכרונות שווא ועדי ראייה

ב־1995 פורסם ניסוי שבו הוצגו לעשרים וארבעה נבדקים ארבעה אירועי ילדות: שלושה אמיתיים, שסופקו בידי בן משפחה מבוגר, ואחד בדוי — ללכת לאיבוד בקניון. כרבע מהם ״נזכרו״ באירוע שלא קרה. המספר הזה התגלגל לעולם כעובדה מוגמרת, וכדאי לדעת מה קרה לו מאז. ב־2017 אוחדו נתוניהם של שמונה מחקרי שתילה, 423 נבדקים בסך הכול, ו־30 אחוז סווגו כמי שפיתחו זיכרון שווא; בשכפול מוקדם־רישום מ־2023, על 123 נבדקים, השיעור היה 35 אחוז — כלומר גבוה מהמקור. אבל יש כאן גם ויכוח אמיתי: בהגדרה מחמירה יותר, שדורשת דימוי מנטלי ממשי ואמונה כנה של הנבדק, השיעורים יורדים ל־25 ואף ל־15 אחוז. ההבדל אינו טכני — הוא השאלה מה בכלל נחשב ״זיכרון״ ומה הוא סיפור שאדם בונה כדי לרצות את החוקר. וידוע גם שהשתילה עובדת הרבה פחות טוב ככל שהאירוע פחות סביר.

בשנות התשעים יצא הרעיון הזה מהמעבדה. טכניקות סוגסטיביות — היפנוזה, דימוי מודרך, פירוש חלומות — שימשו כדי ״לשחזר״ זיכרונות, ועל בסיסם הוגשו תביעות. הפער שנפתח אז בין מחקר לפרקטיקה לא נסגר: בסקרים שקובצו לאחרונה, כ־70 אחוז מהפסיכולוגים הקליניים מחזיקים באפשרות של זיכרון מודחק שאפשר לשחזר במדויק, ובקרב מי שנשאלו אחרי 2010 השיעור אף עלה ל־76 אחוז — לעומת 12.5 אחוז בלבד מבין חוקרי הזיכרון עצמם. בבתי המשפט נמצאו שיעורים דומים לאלה של הקלינאים בקרב מושבעים, שופטים ואנשי אכיפה. המונח עצמו, אגב, לא נעלם אלא החליף שם: במהדורה הנוכחית של מדריך האבחון האמריקני הוא מופיע אפס פעמים, בעוד ש״אמנזיה דיסוציאטיבית״ מופיעה 75 פעמים.

הנתון שמכריע את הדיון בא ממקום אחר. מתוך זיכויי הדי־אן־איי בארצות הברית, 69 אחוז — 252 מתוך 367 מקרים — כללו זיהוי שגוי של עד ראייה. זהו הגורם התורם הבולט ביותר, לפני שימוש שגוי במדע פורנזי והודאות שווא. הממוצע הוא ארבע עשרה שנות מאסר לכל מזוכה. ובדיעבד אותרו 165 מהעבריינים האמיתיים, שביצעו בינתיים 154 עבירות אלימות נוספות — כלומר המחיר של זיהוי שגוי משולם פעמיים.

מכאן באו רפורמות, וגם כאן הפקולטה מקבלת שיעור. הרפורמה המפורסמת ביותר — הצגת חשודים אחד־אחד במקום כולם יחד — נתמכה בשנות השמונים והתשעים ונשמעה מבוססת; ניתוח מאוחר יותר הראה שהיתרון לכאורה נובע מכך שהשיטה גורמת לעדים להיות **שמרניים** יותר ולא מבחינים טוב יותר, ובמחקר שדה לא נמצא הבדל. דוח האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים מ־2014 סירב במפורש להמליץ עליה. מה שכן אומץ: שהמעביר את המסדר לא יידע מי החשוד, שייאמר לעד במפורש שייתכן שהעבריין אינו במסדר, ושתתועד רמת הביטחון של העד **ברגע הזיהוי עצמו**.

והנקודה האחרונה היא תיקון לתיקון. במשך שנים לימדו שביטחון של עד אינו מנבא דיוק. ב־2017 הראתה סינתזה מחודשת שזה נכון רק לביטחון שנמדד באולם, חודשים אחרי, אחרי שהעד נחשף לאינספור רמזים. בתנאים נקיים, ברגע הזיהוי: זיהוי בביטחון נמוך היה נכון ב־26.6 אחוז מהמקרים, וזיהוי בביטחון גבוה — ב־84.9 אחוז. אותו עד, אותו מסדר. מה שמשתנה הוא מתי נשאלת השאלה.