אופרה ולאום

פסטיבל שלם, בעיירה קטנה בבוואריה, נפתח ב-13 באוגוסט 1876 בשלושה מחזורים מלאים של "טבעת הניבלונג" — כחמש עשרה שעות מוזיקה בארבעה ערבים. כדי שזה יקרה בנה ואגנר לעצמו תיאטרון: אבן הפינה הונחה ב-22 במאי 1872, ביום הולדתו החמישים ותשעה, והוא ניצח באותו יום על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. הבניין עצמו הוא הטענה. התזמורת הוסתרה כליל מתחת לבמה ומעליה מכסה, ואת המרווח שנפער בין הקהל לבמה כינה ואגנר "התהום המיסטית". אלף תשע מאות עשרים וחמישה מושבים נפרשים ביתד אחת תלולה, בלי תאים ובלי יציעים בצדדים: ההיררכיה החברתית של בית האופרה בוטלה יחד עם התזמורת הנראית. הפסטיבל הראשון היה הצלחה אמנותית ואסון כספי.

ורדי, שנולד באותה שנה עצמה, נעשה סמל לאומי בדרך אחרת — וגם הסיפור הזה נדרש לתיקון. מחקר מאוחר הראה שהקטע שהקהל דרש לשמוע שוב בבכורת "נבוקו" במילאנו, ב-9 במרץ 1842, לא היה מקהלת הגולים אלא מזמור אחר מן המערכה הרביעית, ומעמדו של ורדי כפניו המוזיקליות של הריסורג'ימנטו עודכן בהתאם. מה שמתועד בוודאות הוא שנבחר לפרלמנט ב-3 בפברואר 1861, ושבשנת 1901, בהעברת ארונו לקבורתו הסופית, ניצח טוסקניני על אותה מקהלה עם שמונה מאות ועשרים זמרים מול קהל שנאמד בשלוש מאות אלף איש. ואצל ואגנר הצד האחר של אותה לאומיות כתוב שחור על לבן: את "היהדות במוזיקה" פרסם בשנת 1850 בשם בדוי, וב-1869 הוציא אותו מחדש בשמו שלו ובתוספת ארוכה. בישראל לא הועלתה אף אחת מן האופרות שלו מעולם.