להקת המחול קמע

קמע קמה בבאר שבע ב-2002, כשדניאלה שפירא, אז מנהלת בת דור באר שבע, חברה לכוריאוגרף תמיר גינץ. היום זו להקה גדולה במונחים ישראליים — כעשרים ושמונה רקדנים, ישראלים לצד רקדנים מרחבי העולם. השפה של גינץ דרמטית ועמוסת דימויים: תמונות במה צפופות, דרישה טכנית גבוהה, ומשימות גופניות שמושכות את הרקדן עד הקצה. ביצירה "פנים לבנות" הוא לקח את המאבק הפנימי בין הפוגע לנפגע והפך אותו לתנועה של כוח והתנגדות שנצמדת לגוף אחד.

הלהקה שינתה את מפת המחול הישראלית כשהוכיחה שאפשר להחזיק גוף רפרטוארי רציני בנגב ולא בתל אביב. גינץ מזמין אליה כוריאוגרפים בינלאומיים — מרקו גקה, יוהאן אינגר, נאצ'ו דואטו — והמבקרת רות אשל כתבה שנכונותם לעבוד איתה היא תעודת כבוד. מנגד, הגודל והנטייה לרפרטואר ראוותני מעוררים ויכוח: יש הרואים בקמע להקה שמייצרת אפקט לפני שאלה, והתקציבים והמבקרים ממילא יושבים במרכז.