אנרגיה מים ומה זה באמת עולה

מה שאין עליו מחלוקת: מרכזי נתונים צורכים חשמל ומים, הצריכה הזאת גדלה, והיא מרוכזת גיאוגרפית. המחלוקת היא על הקצב, על הסדר גודל ועל מה להשוות. ולפני הכול כדאי להבין הבחנה אחת שכל היחידה תלויה בה: יש מספרים שנמדדו, יש מספרים שהוערכו ממודל, ויש מספרים שהושלכו קדימה בתחזית. שלושתם מופיעים באותן כותרות באותו פורמט.

ההיסטוריה של האזעקה הזאת מתועדת. ב־31 במאי 1999 פרסם פורבס מאמר בשם ״תכרו עוד פחם — המחשבים באים״, שטען שהאינטרנט צורך שמונה אחוזים מחשמל ארצות הברית ושיצרוך חמישים אחוזים בתוך עשור. מדענים במעבדת ברקלי בדקו וקבעו מאוחר יותר שההערכה הגזימה בפי שמונה בערך. החמישים אחוזים לא הגיעו מעולם.

ואז נמדד מה שבאמת קרה, פעמיים. ב־2011 פורסם שחשמל מרכזי הנתונים בעולם גדל בכחמישים ושישה אחוזים בין 2005 ל־2010 — ולא הוכפל, כפי שקרה בחמש השנים שלפני כן — ושהחלק העולמי שלהם עומד על כאחוז וחצי. ב־2020 פורסם ב״סיינס״ הממצא החזק יותר: בין 2010 ל־2018 גדל מספר יחידות החישוב הפועלות בעולם פי שישה ויותר, ואילו צריכת החשמל של מרכזי הנתונים גדלה בכשישה אחוזים בלבד. ב־2018 הם צרכו כ־205 טרה־ואט־שעה, כאחוז אחד מהחשמל העולמי. שלושה מנגנונים הסבירו את הניתוק הזה: שרתים יעילים יותר, וירטואליזציה שמאפשרת להריץ הרבה יישומים על מכונה אחת, ומעבר של רוב החישוב למרכזים ענקיים עם קירור יעיל.

והשאלה היא אם התקופה השטוחה נגמרה. התשובה, לפחות בארצות הברית, היא כן. בדוח של מעבדת ברקלי מדצמבר 2024 נמדד שמרכזי הנתונים שם צרכו 58 טרה־ואט־שעה ב־2014 ו־176 ב־2023 — ארבעה וארבע עשיריות אחוזים מחשמל המדינה — ומוערך שיצרכו בין 325 ל־580 טרה־ואט־שעה ב־2028, כלומר בין שישה וכמעט שבעה אחוזים לשנים עשר. שימו לב מה נמדד ומה הושלך קדימה.

ברמה העולמית, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אמדה ב־2025 את צריכת מרכזי הנתונים בכ־415 טרה־ואט־שעה ב־2024, כאחוז וחצי מהחשמל העולמי, עם גידול של כשנים עשר אחוזים בשנה בחמש השנים האחרונות. בתרחיש הבסיס שלה הצריכה מגיעה לכ־945 טרה־ואט־שעה ב־2030, מעט פחות משלושה אחוזים. שרתים ייעודיים לבינה מלאכותית צומחים שם בשלושים אחוזים בשנה ואחראים לכמחצית מכל התוספת. ולסוכנות עצמה יש הסתייגות שכדאי לצטט: ״קיימת אי־ודאות ניכרת הן לגבי צריכת מרכזי הנתונים כיום והן לגבי העתיד״.

וכעת שני הצדדים.

הצד שאומר שזו עוד אזעקת שווא מבקש להשוות. מרכזי נתונים הם כאחוז מהביקוש העולמי לחשמל וכחצי אחוז מפליטות הפחמן. בתוספת הביקוש לחשמל עד 2030, מרכזי הנתונים מוסיפים כ־530 טרה־ואט־שעה — פחות מרכבים חשמליים שמוסיפים כ־838, פחות ממיזוג אוויר שמוסיף כ־651, והרבה פחות מהתעשייה שמוסיפה כמעט אלפיים. הצד הזה מזכיר גם שהיעילות משתפרת בקצב שקשה לחזות, ושכל מודל שמכפיל את הצריכה של היום בקצב הצמיחה של היום עשה בדיוק את הטעות של 1999.

הצד שאומר שהפעם זה אחרת מבקש להסתכל מקומית, כי חשמל אינו מיוצר בממוצע עולמי. החלוקה בפועל היא כמחצית בארצות הברית, כרבע בסין וכחמישית באירופה. באירלנד נמדד — לא הוערך — שמרכזי נתונים צרכו עשרים ושניים אחוזים מהחשמל הנמדד במדינה ב־2024, לעומת שמונה עשר אחוזים לכל הדירות בערים. באזור אחד בווירג׳יניה מדובר בכרבע מהחשמל. ובישראל, לפי דיווח מספטמבר 2026, הגיעו לרשות החשמל כמאה בקשות חיבור בהספק מצטבר של כעשרים ושבעה ג׳יגה־ואט, בעוד שביקוש השיא של המשק כולו עומד על שבעה עשר עד שמונה עשר ג׳יגה־ואט. בארצות הברית כבר פועלות יותר ממאה ושמונים קבוצות מקומיות נגד פרויקטים בכארבעים מדינות, ומספר הפרויקטים שבוטלו עלה משניים ב־2023 לשישה ב־2024 ולעשרים וחמישה ב־2025.

על מספרי האימון כדאי לדעת סיפור מתקן. ב־2019 פורסמה עבודה שאמדה את הפליטות של אימון מודל אחד בשיטה מסוימת בכ־626 אלף ליברות של שווה־ערך פחמן דו־חמצני, והשוותה זאת למחזור החיים של מכונית — כ־126 אלף ליברות. המספר הזה עשה את סיבוב העולם. ב־2022 פורסמה בדיקה חוזרת שמצאה שהוא גבוה פי שמונים ושמונה מהערך בפועל: פי חמישה בגלל הנחות על חומרה ישנה ועל מרכז נתונים ממוצע, ופי שמונה עשרה וחצי בגלל אי־הבנה של שיטת החיפוש שנמדדה. אותה בדיקה הוסיפה נתון מבני: אצל חברה אחת גדולה, כשלוש חמישיות מאנרגיית הלמידה החישובית הולכות לשימוש ורק כשתי חמישיות לאימון. כלומר אימון הוא אירוע חד־פעמי והשימוש היומיומי הוא הרוב.

ולמים יש בעיה משלהם, וגם היא בעיקר בעיית הגדרות. יש הבדל בין ״שאיבה״ — כמה מים נלקחו ממקור — ובין ״צריכה״, שהיא מה שהתאדה ולא חזר. עבודה מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד העריכה שאימון של מודל גדול אחד במרכזי נתונים בארצות הברית ״יכול לצרוך 5.4 מיליון ליטר מים, מתוכם 700 אלף ליטר צריכה ישירה באתר״, ושמערכת כזאת ״צריכה לשתות בקבוק של חצי ליטר עבור עשר עד חמישים תשובות באורך בינוני, תלוי מתי ואיפה״. המחברים כותבים במפורש שההערכה שלהם ״נוטה לצד השמרני״. מהצד השני, ב־2025 פרסמה חברה גדולה מדידה משלה: שאילתת טקסט חציונית צורכת לדבריה 0.24 ואט־שעה, שלוש מאיות גרם פחמן דו־חמצני ורבע מיליליטר מים. הביקורת על המדידה הזאת ממוקדת: היא סופרת רק מים לקירור ולא את המים הדרושים לייצור החשמל, היא משתמשת בשיטת חישוב פחמן שמשקפת רכישות ולא את תמהיל הרשת בפועל, ו״חציון״ מסתיר בהגדרה את הזנב הכבד.

ורעיון אחד ישן שראוי להיות על השולחן. ב־1865 פרסם הכלכלן ויליאם סטנלי ג׳בונס ספר על הפחם באנגליה, ובו התצפית שצריכת הפחם דווקא זינקה אחרי שמנוע הקיטור נעשה יעיל בהרבה. הניסוח שלו: ״זהו בלבול מושגים לחשוב ששימוש חסכוני בדלק שקול לצריכה מופחתת״. הרעיון הזה הוא בדיוק מה שמפריד בין שני הצדדים כאן, והוא גם לא מוכרע: כלכלנים חלוקים באיזו תדירות האפקט הזה באמת מבטל את החיסכון ובאיזו הוא רק מכרסם בו.