מה עדיין שבור

אחרי מאה שנה של הצלחות, שווה לסיים ביושר: יש דברים גדולים שלא יודעים.

הבעיה הראשונה: כבידה: יש לנו שתי תיאוריות מצוינות שלא מדברות זו עם זו. תורת הקוונטים מתארת שלושה מארבעת הכוחות בטבע בדיוק מדהים. תורת היחסות הכללית של איינשטיין מתארת את הכוח הרביעי, הכבידה, כעיקום של המרחב־זמן — גם היא בדיוק מדהים. אבל כשמנסים לנסח את הכבידה בשפה קוונטית, החישובים מתפוצצים לאינסופים חסרי משמעות.

ברוב המצבים זה לא מפריע, כי כבידה זניחה בקנה מידה של חלקיק ותורת הקוונטים זניחה בקנה מידה של גלקסיה. אבל יש שני מקומות שבהם שתיהן נדרשות בו־זמנית: מרכז חור שחור, והרגע הראשון של המפץ הגדול. שם, פשוט אין לנו תיאוריה. מועמדות כמו תורת המיתרים וכבידה קוונטית לולאתית קיימות כבר עשרות שנים, ואף אחת מהן לא הניבה עד היום ניבוי שנבדק בניסוי.

הבעיה השנייה: בעיית המדידה: אותה בעיה מפרק,10 שעדיין פתוחה. למה בסוף מתקבלת תוצאה אחת, ומה בדיוק מבצע את הבחירה.

ואולי הבעיה השלישית: למה דווקא ככה: למה הטבע בנוי על הסתברויות ולא על ודאות? יש כיוון מחקרי מודרני שמנסה לגזור את תורת הקוונטים כולה מכמה עקרונות פשוטים על מידע — למשל, כמה מידע ניתן בכלל להוציא ממערכת. אם זה יצליח, אולי נבין למה העולם חייב היה להיות קוונטי. עדיין לא הצליח.

אני חושב שאני יכול לומר בבטחה שאיש אינו מבין את מכניקת הקוונטים. ריצ'רד פיינמן1965,

המשפט הזה עדיין נכון בערך במידה שבה היה נכון אז — ובכל זאת, בשישים השנים שחלפו מאז הוא נאמר, בנינו מהתיאוריה הזאת את כל העולם המודרני. אפשר להשתמש במשהו נפלא בלי להבין אותו עד הסוף. זה, אולי, השיעור האמיתי.